הקישוא (Cucurbita pepo) הינו צמח מרכזי נוסף במשפחת הדלועים. מוצאו של הקישוא מיבשת אמריקה, ממנה הוא הועבר לאירופה ומשם התפשט לשאר חלקי העולם. הקישוא הוא צמח חד-בייתי ובעל פרחים חד-מיניים. לשם האבקתו יש צורך בחרקים פרים. קישוא מגודל בארץ בבתי רשת, חממות, מנהרות עבירות ושדה פתוח. עיקר זני הקישוא המסחריים היום בארץ הינם משתרעים ולכן נהוג להדלות לצורך הגדלת היבול. בדומה למלפפון, הבשלת הקישוא הינה מהירה ולכן עיכוב בקטיף יגרום להתנפחות הפרי וירידה באיכותו. שורש הקישוא הינו שיפודי ובעל שורשים משניים רבים.
הקישוא מגודל בארץ לכל אורך השנה, ובעיקר באביב ובסתיו. מחוץ לעונות הגידול הוא מגודל במבנים מותאמים. כיום נהוג לשתול בעיקר שתילי גוש, כשבעבר היתה נפוצה גם הזריעה. בעת שימוש בשתילים יש צורך בדישון למן ההשקיה הראשונה. שורש הקישוא זקוק לאוורור ולכן ממשק ההשקיה יקבע על פי מאפייני אזור הגידול בכלל והקרקע בפרט.
הדשנים הנפוצים ביותר הינם חנקת אשלגן וכן הדשנים מסדרת דשן-כל: 20-20-20, 23-7-23 ובפרט 17-10-27 ו-20-2-30, כתלות בשלב הגידול ובסוג הקרקע. בתחילת הגידול, בשלב ההתבססות משתמשים בדשנים מאוזנים ומשלב החנטה והקטיף עוברים לשימוש בדשנים עשירים באשלגן, לקבלת פרי איכותי. לבניית תוכנית דישון והתייעצות ניתן לפנות לאחד מהאגרונומים האזוריים של חיפה.